חברה אזרחית לבג”ץ – נגישות ברשויות המקומיות עכשיו

accessibility-1682903_1920

 

בחודש יוני הגיש מרכז השלטון המקומי ביחד עם שש עיריות גדולות: ירושלים, תל אביב, חיפה ראשל”צ, רמלה ולוד, עתירה בבג”ץ כנגד ממשלת ישראל, ובתוכה נציבות שווין זכויות לאנשים עם מוגבלות, בטענה כי הממשלה חייבת בתקצוב ההנגשות החלות כחוק על הרשויות המקומיות. וכן בטענה שעד שיועבר תקצוב ממשלתי מלא, על נציבות השוויון להימנע לחלוטין מלנקוט צעדי אכיפה נגד הרשויות המקומיות, כפי שמאפשר לה החוק. היינו צווי נגישות וכן כתבי אישום כנגד פקידים בכירים ברשויות המקומיות.

מילים אחרות, להקפיא את פרק הנגישות ואת תקנות הנגישות שהיוו עבור כולנו הישג עצום וסימן דרך למהפכת זכויות אנשים עם מוגבלות.

ביחד עם עוד 30 ארגונים העוסקים בקידום אנשים עם מוגבלות, הגשנו בקשה לבית המשפט כדי להצטרף כמשיבים לעתירה. כלומר, לעמוד כנגד הרשויות המקומיות שגורסות שחובת ההנגשה אינה חובה מוחלטת, אלא ‘עוד מטלה’ בסדר העדיפות שהן קובעות עבור עצמן. לא הסתפקנו בכך שהממשלה תשמיע את הטענה הזו, אלא מכוח הכלל של “דבר לא עלינו בלעדינו” בחרנו להצטרף כצד שווה מעמד להליך, ולהשמיע את הדברים מתוך נקודת המבט שלנו והנסיון שיש לכולנו בשטח.

טענו, בקצרה, שאמנם יתכן שיש חשיבות כעת להשתתפות הממשלה בתקצוב הההנגשות, אך לאחר שנים שרשויות רבות לא עשו את הנדרש עליהן, למרות שהמועדים שנקבצו להן נדחו שוב ושוב; ולמרות שחלקן לא עשו כמעט דבר, גם כאשר רוב העלות, כמו בהגשה פרטנית בחינוך, לא מוטלת עליהן. טענו שהזכות לנגישות היא זכות אדם חוקתית ומי שחייב בה אינו רשאי להתנות את ביצועה בקבלת כספים ולעשות דין לעצמו.

הבקשה שלנו לבית המשפט היא הוכחה לגבי כוחם של החברה האזרחית ושל אנשים עם מוגבלות בעצמם, כאשר אנו מאחדים כוחות. וכן אמירה עקרונית לגבי הזכות לנגישות ולגבי זכויות אדם של אנשים עם מוגבלות באופן כללי. כפי שכתבנו בבקשה:

“אנו נמצאים בתקופה היסטורית. לאחר 69 שנים שבהן מדינת ישראל, על כלל מרחביה ושירותיה הציבוריים, היתה בלתי נגישה עבור אנשים עם מוגבלות ובכך הדירה והפלתה אותם על בסיס יומיומי; ושתים-עשרה שנים לאחר חקיקת פרק הנגישות בחוק השוויון, שסימל את המהפכה בתחום זה – הגיעה שעה גורלית. החוק והתקנות, אליהם נכספו רבבות אנשים עם מוגבלות, נכנסים לתוקף והתהליך להפיכת מדינת ישראל לנגישה ולשוויונית הונע. כדרכם של שינויים הרי גורל, תמיד ישמעו אמתלות, בקשות דחייה ונסיונות השהייה. עתירה זו, ואחרות שעלולות לבוא בעקבותיה, מבקשות מבית המשפט להסיג אחורה הליך חברתי הדרגתי וממושך של הכרה בקשר המחייב שבין הנגשה לבין שווי זכויות של אנשים עם מוגבלות. הליך, שהבשיל לחקיקה מפורטת, שבמהלכה השתתפו בין היתר נציגי העותרים והמשיבים, ואשר היה כרוך במשאים ומתנים מאומצים וממושכים, בקשות דחיות חוזרות ונשנות ופשרות כואבות מצד אנשים עם מוגבלות.

הכרעת בית המשפט בעתירה זו מהווה אם כן הכרעה בשאלה יסודית: האם החובה הציבורית כלפי אנשים עם מוגבלות להנגיש את מרחב חייהם היא חובה משפטית איתנה או חובה שניתן לדחות, לדחוק לסוף סדר העדיפויות ולמוסס. עמדת 31 הארגונים והפעילים המבקשים היא שהחוק והמשפט לצידם בטענתם כי זכותם לחברה נגישה ושוויונית, כאן ועכשיו וללא דחיות נוספות, אינה שאלה של רצון טוב או של תירוצים בירוקרטים כאלה ואחרים, אלא שאלה חוקתית מן המעלה הראשונה.”

הדיון בעתירה קבוע ל – 2.1.17. אנו מזמינים אנשים עם מוגבלות, ארגוני חברה אזרחית וכל מי שזכויות אדם מניעות אותו, להגיע איתנו לאולם בית המשפט בכל תפארתנו. נעדכן עוד לפני ואחרי.

 

לקריאת הבקשה שהוגשה על ידי הארגונים לחצו כאן.

לקריאת העתירה לחצו כאן

לקריאת תגובת המדינה לעתירה לחצו כאן